על נחשים שמנגנים וזקנים שלא מפסיקים להפתיע

"נסעתי, אחזור בקרוב"

השנה לקחתי פסק הזמן מהחיים ונסעתי למסע במרכז אסיה. באופן סימבולי, הטיול התחיל באיסטנבול – המקום בו מתחברים מזרח ומערב פשוטו כמשמעו. יש את איסטנבול בצד האסייתי ואת איסטנבול בצד האירופאי. ביניהם מפרידה שלוחת מים צרה שמעבורות מנתבות את דרכן מצד לצד במשך כל היום. ניצלתי את השהות הקצרה באיסטנבול כדי להצטייד בג'ורה (Jura). ג'ורה: נעים להכיר, זוהי (זהו?) סאז קטן מימדים. הג'ורה היא כלי מרתק. המימדים הקטנים שלה לא מפריעים לה להוציא צלילים מפתיעים, והנגן הנכון עם טכניקה נכונה יכול לתת שעה וחצי של שואו בלי לשעמם.

מאותו רגע אני והג'ורה לא נפרדנו ואפילו תפרתי לה באוש-באזאר בקירגיזסטן קייס עליז וצבעוני:

כשאתה מטייל לבד, והשפה היא רוסית או ניב מרכז-אסייתי מתחלף, אתה מגלה שהחבר הכי טוב שלך – הוא הכלי על הגב. וככה כשיש שקיעה יפה או סתם רגע של התרוממות רוח, הג'ורה נשלפת ואני מנסה להוציא ממנה כמה תווים.

כשהגעתי לטג'יקיסטן, לא ידעתי שהגעתי לממלכה של כלי נגינה עתיקי יומין. במחוז 'בדחשן' שבדרום המדינה, חיים טג'יקים שעל פי מחקרים מודרנים משמרים מסורות נגינה בנות אלפי שנים. הצלילים משונים, הקצבים לא ברורים והכל מסתורי מאוד.

נורה אדומה או חלון הזדמנות?

הליכה תמימה על כביש עם התרמיל ועוצר אותי מורה להיסטוריה בבית הספר המקומי. לא קשה לשים לב, אבל האיש – בגיל העמידה – שיכור כלוט. בקבוק וודקה זול משתרבב מכיס אחת ועוד אחד ביד. אני לא מתנגד לשוט והוא מזמין אותי לארוחת צהריים. אנחנו משוחחים, או יותר נכון הוא מדבר ואני מהנהן עד שפתאום, הוא שם לב לג'ורה. "אה! אתה מוזיקנט! למה לא אמרת?" הוא מתרעם. בידיו הוא מסמן לי לעבר הר תלול ואומר לי:  "מאחורי ההר הזה נמצא בונה כלי נגינה" ומוסיף כמה מילות תיאור בינלאומיות. המורה שיכור, אבל הסקרנות אוחזת בי ואני מחליט לטפס. הקצת שאני יודע הוא שמעבר להר יש כפר – ושם: יש קשיש שבונה כלי נגינה.

אחרי שעתיים של טיפוס ואני קצר נשימה, הגעתי לכפר קטן על רמה מוריקה. הבתים מבוץ, והילדים מסתובבים מאושרים בחוץ עם חמור פרה ותרנגול. האנשים מתאספים סביבי וכשאני מסביר בתנועות ידיים שאני מחפש את בונה כלי הנגינה הם כבר יודעים לאיפה לקחת אותי.

מכאן אתן לתמונות לדבר בעד עצמן ואל תפספסו את הוידאו:

חלק 1:

חלק 2: